לאישתי יש מאהב 

לאישתי יש מאהב.

טוב, זה לא בדיוק זה. המשפט "לאישתי יש מאהב" נשמע כמו שם של סרט צרפתי ושם זה נראה יפה, אסטטי. נחמד אפילו. מתאים למיבטא הצרפתי והאוכל והבגדים והסתיו הפריזאי. זה נשמע רומנטי. במיקרה הזה זה לא רומנטי. לא מבחינתי לפחות.

נגיד את זה אחרת – אישתי אוהבת גבר אחר.

גם זה לא בדיוק נכון. היא לא אוהבת רק אותו. היא אוהבת גם אותי, כמובן. אחרי כל השנים האלה, והילדים והבית שבנינו והשיחות הקבועות במרפסת שפונה לעמק האלה  - נוף ששנינו התעקשנו עליו וידענו תמיד שאותו נראה ממרפסת ביתנו, אחרי כל אלה היא לא יכולה, כמובן, לא לאהוב אותי.

אבל. אבל היא אוהבת גם גבר אחר.

פתאום. גבר שלא נסע איתה פעם בשנה לחו"ל, בכל פעם לארץ אחרת שעליה הם החליטו לפי הגליון האחרון של "מסע אחר". גבר שלא קם בלילות להרגיע את התינוק כשהיא כבר לא יכלה לקום יותר. גבר שלא הלך איתה ליועצת של בית הספר כל פעם מחדש כדי להתעקש שהילד לא יקח רטלין. גבר שלא ישן בסלון פעם בכמה שבועות כי היא לא יכלה לסבול את הנוכחות שלו במיטה.

לא. פתאום - גבר חדש.

איך אפשר לאהוב פתאום גבר חדש? מה היא יודעת עליו? מה הוא כבר יודע עליה? היא בטח כבר יודעת איך הוא אוהב את הקפה שלו. בסדר. אבל הרי זה הרבה יותר מזה! איזה דאודורנט הוא אוהב, באיזה שעות אפשר להתקשר אליו לעבודה, אם הוא מעדיף מתוק או מלוח, איזה עיתון הוא קורא. הייתי יכול להמשיך שעות! הרי מדובר באינסוף של פרטים קטנים שמהם בנויים היחסים!

וכל הרגעים שאספנו בצפייה על הילדים – הדאגה האיומה לילד הראשון שהולכת ופוחתת עם כל ילד, החיוך הראשון של כל אחד מהם, גלעד שהתחיל ללכת מאוחר, וענבל שעשתה הכל כל כך מהר, השדה הקטנה... וענר. ענר המתוק, השלישי, שעשה ועושה עד היום כל דבר בדרך שלו. כל הרגעים שישבנו על הספה - מודאגים, כועסים, שמחים, גאים. תמיד היא על הספה, יושבת בקצה כאילו הולכת לקום כל רגע, ברכיים צמודות וגב רכון לפנים, ואני על הכורסא, שעון על המשענת.

ומה הוא יודע עליה? איך היא אוהבת את העין שלה (שתי ביצים, צהוב רך עם קרום לבן שמכסה מלמעלה. לא פחות ולא יותר – כבר קרה שכדי להכין שתי ביצים השתמשתי בשש...), איזה בושם להביא לה מהדיוטי פרי, איזה חוף היא אוהבת בסיני, כמה היא מרוויחה בחודש וכמה יורד לפקדונות, כמה אחוז שומן בגבינה הלבנה, איזה חלק בגוף שלה הכי מתדגדג, איפה היא אוהבת שמלטפים אותה, אלוהים...

שהרי בכל פעם שאני רואה את השם שלה על הצג של הסלולרי, כל רגע כזה טעון בכל כך הרבה רגעים, זכרונות, מבטים, משפטים... אלוהים. אין סוף של חיים משותפים. היא אומרת מילה, ואני כבר יודע על מה היא מדברת, מבין למה היא מתכוונת. הרי לא יכול להיות שהוא מבין אותה ככה.

מה זאת אומרת 'היא אוהבת אותו'? מה זאת אומרת? באמת? מה היא אוהבת שם, היא הרי לא מכירה אותו בכלל! מה היא אוהבת שם? ברור, גם אנחנו לא הכרנו כשהתאהבנו. אבל אז היינו צעירים! פוחזים! יש גיל שמתאהבים במה שלא מכירים, ברור. אבל היום? מי שמע כדבר הזה?

ואני מנסה לומר לה. מנסה, באמת.. שואל, מנסה להבין. איך? איך? אני לא מבין. אולי אנחנו לא מבלים מספיק יחד. הילדים כבר די גדולים, אפשר כבר להקדיש זה לזה יותר זמן.

זה לא זה, היא אומרת לי. אז מה זה? תסבירי, אני מקשה. והיא, לא מצליחה להסביר. אני לא מבין – מה זאת אומרת שאי אפשר להסביר, מה? אבל כל מה שהיא מצליחה לעשות זה לבכות, כמה דמעות שהיא מצליחה להזיל. אם רק הייתי מצליח להזיל רבע ממה שהיא . איך היא מצליחה? לפעמים אני שואל את עצמי אם כל מכסת הדמעות פשוט הוענקה רק לנשים, וגברים, מסיבה כלשהי נותרו ללא דמעות. הפעמים היחידות שאני זוכר שבכיתי היו על חברים מהיחידה שנפלו. כאילו שם, אל מול המוות, אלוהים מתרצה ונותן קצת מהמכסה של הנשים גם לגברים. כי בלוויות מותר לבכות בלי בושה.

ואני אומר לה: נוריתי, אישתי, לאן תלכי? איפה תשאירי אותי? תלכי מהבית שבנינו יחד? תלכי לגור עם מישהו שלא קם איתך וישן איתך ונסע איתך את כל העשרים שנה האחרונות? ככה תמחקי עשרים שנה מהחיים שלך? ככה כמו כלום? מי יכין לך עין בדיוק כמו שאת אוהבת?

אבל מה שאני באמת רוצה להגיד לה זה - אל תעשי לי את זה. אל תשאירי אותי לבד. אני אף פעם לא רציתי מישהי חוץ ממך.

איתך למדתי מה זה לאהוב אישה. איתך הבנתי מה זה לחלוק. לחלוק חיים, לחלוק חוויות, לחלוק מיטה.

איתך למדתי לגדל ילדים, לתת להם להכנס ללב ולא לצאת משם לעולם, כמו קוצים בבשר החי, שפוצעים וגורמים לו לדמם ולזלוג לעד.

איתך למדתי לריב, להרוס הכל ואם זאת להמשיך, תמיד. איתך למדתי שכל רגע של הרס בונה משהו חדש. רק לך אני יכול לתת להרוס לי.

איתך הבנתי שאהבה ורומנטיקה זה לא אותו דבר. איתך הבנתי שאני מעדיף אהבה על רומנטיקה.

איתך למדתי להתנשק, להתלטף, להתלפף, לאהוב כל חלק בגוף שלך – עם כל השינויים האינסופיים שלו. למדתי לאהוב אותך רכה ועגלגלת יותר, אחרי כל לידה שהביאה לי ילד חדש, חיים חדשים לחיים.

איתך למדתי לחנות לפתחך כל לילה. ולשמוח בזה.

רק איתך.

ואני לא מעז להגיד.